דרשות וועגן אפהיטן קינדער פון חזירים -  Rabbi Nuchem Rosenberg's Hotline

אל תגעו במשיחי Dedicated to fighting pedophilia in Jewish communities worldwide

ברוכים הבאים Beruchim Haboim -

נייער האטליין נומער - New Hotline Number

איך האב בעזרת השם א נייעם נומער פאר די האַטליין ‑ With G-d's help I have a new Hotline number

262-3714 (951)

מען ברויך מער נישט צו רופען נאכאמאל ווען מען וויל הערן אן אנדערען שיעור
עס וועט זיין א menu אויסצוקלויבען וועלכען שיעור מען וויל הערען.
צוריק צו גיין צו דער הויפט מעניו דריקט 0 אדער #
צו גיין פאראויס א האלבע מינוט דריקט 3 - צו גיין צוריק א האלבע מינוט דריקט 2 - צו ווארטען (pause) דריקט 8
It will not anymore be necessary to call again when you want to listen to another shiur
There will be a menu to select the shiur you want to hear
To return to the MAIN MENU press
0 or #
To move 30 seconds forward, press
3 - To move 30 seconds backwards press 2 - To pause press 8
איר קענט אויך לאזען א מעסעדזש אין באקס 101 You can also leave a message in Box 101 -

חדש – ניי בארץ ישראל

מען דארף שוין נישט רופן קיין חו"ל צו הערן דעם האטליין

לא צריכים כבר לחייג לחו"ל להאזין ל"הוטליין"

חייג - רופט: 055-706-0759

___________________________________________
OLD Hot-line at 712 432-8788
For Yiddish key in 11211# then 0# - For English key in 11206# then 0# - For Hebrew key in 10952 then 0#
To Pause click 1 - To jump forward click 6 - To move backwards click 4
___________________________________________

באזוכערס זייט ה' פ' שלח, כ"א סיון, תש"ע - Visitors since June 3, 2010

Hit Counter

Hit Counter

באזוכערס זייט ב' פ' כי תצא, ט' אלול, תשע"ה page visitor counter Visitors since August 24, 2015

To receive a TEXT MESSAGE when there is a NEW SHIUR, text: follow NRHotline, to 40404

Warning! My Twitter account is @NRHotline, all others are fake

__________________________


Rabbi Nuchem Rosenberg - הרב ר' נחום ראזענבערג שליט"א

____________________________________________________________________________

Do you know where your children are?

אויב איינער מאלעסטעד דיך אדער דיין קינד, רוף דעם נומער: 718-330-5600 NYPD Sex Crimes Unit,

If someone molests you or your child Call : NYPD Sex Crimes Unit, 718-330-5600

In other areas, call the appropriate Law Enforcement Authorities

__________________________________________

תקנות פון בלאג: יעדער קען שרייבען תגובות, אבער נישט קיין ניבול פה, באליידיגען אדער סטראשענען, ווער עס וועט נישט איינהאלטען די תקנות וועט מען חוסם זיין.
.Rules of the Blog: Everybody is welcome to write comments, however no vulgar language, insults or threats will be tolerated, you will be banned immediately
Do NOT keep changing your Nick when writing comments, I can recognize you and will ban you
If you are aware of any molestation in the Jewish community, please report it to the proper authorities, and then please send us an emil with as many details as possible, so we can follow up and warn the Tzibur
This Blog is here for a purpose - to fight pedophilia and znus, not for snide remarks, filthy comments or threats

וועם עס געפעלט נישט וואס איך שרייב אדער זאג אויף דע האטליין האט א ברירה זיך זעצן לערנען

איך וויל קיינעם נישט מכשיל זיין מיט ביטול תורה – איך בין נאר דא צו ברענגען א תועלת פאר אידישקייט

________________________________________________________________________________________________________________________


_______________________________________________________________________________________________________________________
קליקט דא צו הערען די שיעורים

Click Here to Listen to The Lectures

________________________________________________________________________________________________________________________

8/27/2015

עולם הפוך ראיתי - An Upside Dowm World

   
Molestation, Rape, Incest, Sodomy and Prostitution are Okay, This Picture is Not. By these people it is literally לבו רואה את הערוה.

In America It Is No Crime To Oppose the Prez

   
   
   
Let Aaron TB rather make sure that his boys don’t sodomize each other, and that there are no “drugs” in his “holy” yeshivah.
   

8/25/2015

זעט אויס אז "ילך למקום שאין מכירין" העלפט שוין היינט נישט

   
ליידער מחשובי חסידי וויזניץ-מאנסי, בעל תוקע לנשים ב20 Ashel, ארומגעלאפען און זיך געקאכט "שבת קודש", האט מען ארעסטירט פאר אויפפיקען א זונה. אויסטוהן די ירא-מלכא און אפפליקן די בארד העלפט אויך נישט.
עס איז איצטער ארויס געקומען, אז דער פאללאק טענה'ט אז ער אליינס איז א קרבן פון משה טורנער ימ"ש, ער האט עהם געפאטשקעט אלס אינגערמאן, און ישרא' "הגר"המצרי האט גארנישט געוואלט טוהן, און זייט דעמאלס איז ער קראנק לאותו דבר.

די רע-בנים און עסקנים, צב"ש ישרא' "הגר"המצרי, און דער דזיקוב'ער-מעליצער רבי אברהם יעקב הורוויץ, ועוד, וואס האבן געהאלפן האלטען דעם "טרענער" ארויס פון תפיסה, זאל דער אייבישטער באצאלען מידו המלאה והרחבה, כל חולי ומדוי מצרים הרעים ידבקו בהם.



8/24/2015

The rabbis finally woke up, I hope they stay awake

8/21/2015

.Report! Report! Report! Report! And let this "rav" burn in purgatory for eternity

   
   

Don't Think That This - and Worse - Doesn't Happen to "Frum" Girls

   
   

8/18/2015

Warnings Posted by Government Agencies MUST be Heeded Even if You Are Jewish

Listen to Ian Collins' Talk Show on London's LBC Radio

   
   

8/17/2015

SPECIAL INVESTIGATION: SPIES, LORDS AND PREDATORS

   
   
It’s shaping up to be the biggest political scandal in Britain’s history. There is new evidence that some of the country’s most respected men were in fact depraved paedophiles. Leaders that were preying on children as young as eight and nine. Many of the kids were trafficked from state-run homes and other institutions to be abused by MPs, Lords, and spies. They were protected from on high by a secret code, and have never been held to account for their horrific crimes. 60 Minutes investigates the scandal and the cover up, speaks to the victims and the witnesses, and confronts a member of the notorious paedophile information exchange. Reporter Ross Coulthart also reveals how children were killed in order to protect this network of predators – and how the driver to the Australian High Commissioner could hold the key to blowing this case wide open.
  
Reporter: Ross Coulthart
Producer: Stephen Rice
   

דער חזיר משה אלי' וואס האט מטמא געווען בחורים אין נועם אלימלך ליזענסק

   
ווען מען לערנט אין א "עוז והדר" ספר, גמרא אדער חומש,
איז מען מקיים "לא תביא אתנן זונה" במלוא מובן המילה
דער ראש המכון משה אלי' טייטלבוים טוהט מיט די בחורים די מיאוס'טע מעשי נבלה
און זאגט זיי אז "ער טוהט עס מיט הויעכע כוונות און מסירת נפש" - פוי - עפרא לפומיה

   

דער אלטער סעקולענער רבי זצ"ל איז ביזי געווען מיט קדושה און גערעט צו דער זאך

דער היינטיגער איז ביזי מיט סמארטפאונס און טעכנאלאגיע,
דעם קונטרס האט ער גונז געווען
ווייל ער שעהמט זיך מיט'ן טאטען
פעדאפיילס הייסט ער זאגן תהלים
   

נכתב לפני עשר שנים, אבל עוד ועוד רלוונטי היום

  
  
לאה שלחה את ילדיה ללמוד בחדר ולא דאגה לרגע. עד שגילתה כי אחד הבנים עבר התעללות מינית קשה בידי הרב שלו. וגם בן נוסף. ועוד אחד. ועוד. איש לא עזר לה בתוך החברה החרדית, אז היא התיישבה באומץ מול הרב והקליטה אותו מתוודה בפניה על מה שעשה לילדים בני חמש. עכשיו, בגילוי לב נדיר, היא מספרת כאן על הזוועה שעברה ואיך בזכות תמיכת מרכז ההגנה למען הילד, הרבי עומד בפני גזר דין, והילדים שלה לומדים לחייך מחדש
מרב בטיטו-פריד |12:00   23/12/200  
טיפין טיפין התחוור ללאה גודל הזוועה שרבצה על חמישה מ-12 ילדיה. זוועה שהתחוללה מתחת לאפה, אפילו נגעה בה פעמים אחדות, אבל הצליחה לחמוק ממנה. בכל פעם שגילתה טפח נוסף של הסיוט הבינה באיזה גיהנום אפל חיו ילדיה משך שנים, וכל אימת שחשפה עוד פיסת מציאות נחרדה להסתכל לה בפנים. ואולי טוב שכך קרה, שלא בבת אחת נגלה בפניה הסוד, כי אין אמא שמסוגלת להכיל כל כך הרבה כאב בתוך ביתה שלה.
שמונה שנים הלך בנה יונתן (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה) לחדר. הוא החל ללמוד שם כשהיה בן חמש וסיים בן 13. שמונה שנים שבהן הפך מ"בן יקיר לי", גאון המשפחה, לנער קשה ומרדן שמנבל את פיו, מתעמת עם הוריו ומתרחק מדרך התורה.
"היה לי כעס גדול מאוד כלפיו", אומרת לאה, בת 40 מבני ברק. "החינוך אצלנו בחברה החרדית לא משלים עם יוצאי דופן כמו הבן שלי. אבל מעבר לכעס, היתה בי פליאה. עשר פעמים ביום שאלתי את עצמי 'מה קרה לגאון שלי? לאן נעלם הילד המקסים שהיה לנו?'. בשלב מסוים לא היתה ברירה ושלחנו אותו לביתם של אחותי ובעלה. אי אפשר היה לשאת את ההתנהגות שלו בבית. הוא הפך לילד אלים שלא מחזיק מעמד בשום מסגרת".
מספר שבועות לאחר שעזב לבית דודיו, קיבלה טלפון מגיסה: "את כועסת על יונתן, אבל הילד לא אשם. תעלו על האוטו ובואו הנה מהר". לאה היתה משוכנעת שמדובר בסמים. כל משך הנסיעה ישבה במתח, מכינה את עצמה למכה.
כשהגיעו התיישבו מול הדוד שחיכה להם, מעשן סיגריה אחר סיגריה. יונתן הסתגר בחדר הסמוך, ניגן באורגן, אפילו לא בירך את הוריו לשלום. "הגיס שלי התחיל לספר איזה ילד מקסים יש לנו, כמה הוא מוצלח ומוכשר, עד שהפסקתי אותו וביקשתי שייגש לעניין. היה ברור שזה קשה לו. הוא סיפר לנו על שיחה שניהל עם יונתן שבה שאל אותו 'למה אתה מדבר בצורה כזו? למה אתה מנבל את הפה?'. יונתן ענה: 'כי לקחו ממני את התמימות כשהייתי בן חמש'. הגיס שאל: 'מי לקח?'. ויונתן, משלח החוצה את הסוד רב השנים, השיב בהקלה:'המלמד שלי בחדר. רבי דוד'".
ואז, בפעם הראשונה, התוודעו ההורים לעולמו הנורא של בנם, לדרך שבה צעד לגמרי לבדו, לחלום הביעותים שהיו חייו. הם למדו כיצד פיתה הרבי את בנם ללכת אחריו אל השירותים, שמעו איך היה אומר לו "אמא שלך אמרה שאתה חולה ואני צריך לבדוק אותך שמה", נחרדו לגלות שסחט לו את איבר המין "כדי לראות אם כל הפיפי כבר יצא".
אבל הם לא ידעו שיונתן סיפר רק חלק. הוא התבייש, כמו שרק ילד יכול להתבייש בכך ששמונה שנים, יום-יום, מובילים אותו לשירותים, למחסן בית הספר, לספה המאובקת במחסן, מבצעים בגופו מעשים רעים והוא לא יכול לומר מילה. יונתן סיפר לגיס כי גם שנתיים אחר כך, והוא כבר תלמיד בישיבה, היה מגיע רבה דוד לבקר אותו שם, לדרוש בשלומו ולראות כיצד הוא מתקדם בלימודים.
"בשניה אחת נפל לי האסימון"
לאה החלה לצעוק ולבכות. "חטפתי את שוק חיי", היא נזכרת. "אין דבר נורא מזה בשביל הורים. צעקתי:'למשטרה! בואו נלך למשטרה!'. בעלי מיד אמר שאי אפשר בשום אופן ללכת למשטרה, וחייבים קודם לשאול את האדמו"ר. ניגשתי לחדר השני, ליונתן. פתחתי את הדלת, והילד שלי עמד שם וחיכה לי. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. ואז הוא אמר: 'נכון שאת רוצה שנלך למשטרה, ואבא לא רוצה? ידעתי שזה מה שיהיה'. שאלתי אותו:'יונתן, מה אתה רוצה?'. והוא ענה: 'אמא, בואי נלך למשטרה ונספר להם הכל. אני רוצה שיענישו אותו'".
בלחץ בעלה הסכימה לאה להתקשר לאדמו"ר, שהורה להם חד-משמעית לא לעשות שום צעד אלא לפנות לראש "טוהר מחננו", או בשמם העממי, "משמרות הצניעות". האדמו"ר הרגיע את בני הזוג, הבטיח להם שהעניין יטופל, שהאיש יוכה מכות קשות, יפסיק לעבוד ויישלח לטיפול פסיכיאטרי, אבל שלא ילכו למשטרה ושלא ידווחו על העניין לאף אחד.
לאה השתוללה. "כעסתי נורא על בעלי. חזרנו הביתה בשתיקה. לא יכולתי להשלים עם ההוראה הזאת. בעדה החרדית יש המון דברים טובים, אבל שאלתי את עצמי אז, וגם היום, איך קורה שהרבנים שלנו נותנים הוראה שמאפשרת לקן צרעות להמשיך ולהתקיים בתוכנו. הם הרי מספקים קרקע פורייה לסוטים, לאנסים ולפדופילים שיודעים שהרבנים לא ייתנו למסור אותם לידי המשטרה. זה אור ירוק בשבילם להמשיך ולעשות את זה, למה שיפסיקו?"
לאה לא ישנה באותו לילה. היא ייסרה את עצמה בשאלות כמו איך לא ראתה, איך לא שמה לב שכל הכעסים, התפרצויות הזעם ואובדן ההבטחה שהיתה בילד, צועקים שמשהו לא בסדר. "בארבע לפנות בוקר, אחרי שעות ללא שינה, קלטתי בבת אחת משהו נורא", היא משחזרת. "בשנייה אחת נפל לי האסימון. ידעתי שגם אורי למד אצל רבי דוד, והלב שלי אמר שגם בו הוא פגע. משכתי את בעלי בשתי ידיים, הערתי אותו מהשינה ואמרתי: 'הוא עשה את זה גם לאורי!'. עוד לא דיברתי איתו, הוא ישן, אבל לא היה לי ספק בעניין".
וכך, בדיוק מצמית, אכן היה. אורי התעורר כמו בכל בוקר בשעה שש. עיניו נפקחו אל אמו שישבה מולו מארבע, מחכה בקוצר רוח לדבר איתו, להגיד לו שהוא לא לבד, רוצה-לא רוצה לצאת כבר למלחמה עם המפלצת. "שאלתי אותו אם יש לו קשר עם רבי דוד", מספרת לאה. "הוא הסתכל עלי במבט מפוחד. זה הילד הכי נעים ונוח מבין 12 הילדים שלי, לא הכרתי את המבט הזה בפניו. הוא ניענע בראשו ואמר לי'לא'. הבטתי לתוך עיניו ואמרתי לו: 'לאמא אומרים רק את האמת. יש לך קשר איתו?'. הוא הינהן.
שאלתי:'מה הוא עשה לך?'. הוא ענה: 'הרים לי את החולצה'. שאלתי: 'ומה עוד?' אז אורי אמר: 'הוא לקח אותי למחסן שליד החדר. יש בפנים מיטה. הוא הפשיט אותי ושכב עלי. הוריד את התחתונים שלו, שכב על הבטן שלי ואחר כך על הגב'. הרגשתי שאני מתפוצצת. הוא כל כך קטן, בן עשר, יושב לידי על המיטה בפיג'מה ומספר לי את הדברים הנוראים האלו.
חיבקתי אותו ואמרתי לו: 'אל תדאג, זה לא יקרה יותר'. וזה היה הרגע שהוא התחיל לבכות". עם הבכי השתחררו גם שאר הסודות והפחדים. אורי סיפר לאמו כי רבי דוד איים עליו שאם יגלה מה הוא עושה לו במחסן בית הספר יסלקו אותו מהחדר ויהרגו את הוריו. הוא אמר שניסה להתחמק מהרב, אך לא הצליח. יום אחרי יום בא אליו הרב בארוחת הצהריים, לקח אותו למחסן ועשה בו את המעשים האלה.
הרבי חייב להיות בעבודה, כדי לעזור
הידיים שלה לא רעדו באותו בוקר, אבל הלב היה מרוסק. יש בלאה עוצמה נדירה, נחישות של טיל מכוון מטרה. היא הכינה סנדוויצ'ים, עזרה לקטנים להתלבש, חיכתה איתם עד שההסעה תגיע ושיננה את המשפטים שתאמר לאדמו"ר בשיחת הטלפון שתעשה מיד כשהבית יתרוקן.
"צלצלתי לאדמו"ר וצרחתי עליו: 'אמרת לי לא לגשת למשטרה! אבל הוא פגע בעוד ילד שלי! אני הולכת למשטרה!'". אחר כך הרימה טלפון לבעלה שיצא לפני שאורי התעורר, וסיפרה לו. "הייתי במין אפאתיה עניינית. ידעתי שעכשיו צריך לעשות, לטפל, לקשור קצוות, שכל המאמצים צריכים להיות מכוונים למטרה אחת: להעיף מהחדר את רבי דוד, שיתרחק מהילדים שלי,מהילדים האחרים".
הטלפון הבא היה לתחנת המשטרה. סוף סוף. הם שמעו בתדהמה את הסיפור שגוללה באוזניהם, ביקשו שתמהר להגיע להגיש תלונה והבטיחו להגיש כל סיוע שתרצה. אבל היא, דקה אחרי הטלפון,לא מצאה כוח לקום וללכת לתחנה. השיחה לבדה היה צעד נועז וחריג במחוזות שבהם חיה. "ישבתי בבית,ובמקום לטפל בילדים שלי, במצוקה שלהם, הסתבכתי בתוך דילמה בלתי אפשרית: לשמוע בקול האדמו"ר כמו שעשיתי כל חיי, או לקום נגד כל מה שהכרתי וללכת למשטרה להגיש תלונה.
התקשרתי לאחיות שלי, התייעצתי עם מכרה פסיכולוגית, וכל הזמן הזה דיברתי עם יונתן, שלא הפסיק להתקשר ולשאול 'מתי הולכים למשטרה?'. הרגעתי אותו, הבטחתי לו שנלך בכל מקרה, גם אם אבא לא יסכים. הבנתי את הרצון להתפרק ולהשתחרר מהדבר הנורא שרדף אותו כל כך הרבה שנים, אבל חששתי מאוד לעשות משהו בניגוד להוראה של האדמו"ר".
בשש בערב הגיעו הילדים מהחדר. אורי סיפר שרבי דוד היה גם היה בעבודה, אבל הוא, אורי, לא הלך לחדר האוכל. לא רצה להסתכן בכך שיפגוש אותו וייאלץ שוב ללכת אחריו אל המחסן בחצר האחורית. לאה שוב הרימה טלפון לאדמו"ר, שוב התחננה שיטפלו באיש ושוב איימה לגשת למשטרה. האדמו"ר הפנה אותה לראש "טוהר מחננו" והורה לה לעשות כל מה שיבקש. כשלאה התקשרה אליו, כועסת ומיואשת, הרגיע אותה: "קראנו לו, הוא היה כאן היום אצלנו והודה שפגע ביונתן. אבל אל תלכי למשטרה, כי אחרת לא נוכל לעזור לך, לא נוכל להוציא ממנו הודאה גם לגבי אורי".
למחרת, יום שני, בשיחת טלפון נוספת עם משמרות הצניעות, כבר עידכנו אותה כי הוא הודה שפגע גם באורי ושהם שולחים אותו לטיפול פסיכיאטרי. אבל כל זה לא הרגיע את לאה. יונתן המשיך ללחוץ שילכו למשטרה, והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שהאיש מסתובב חופשי. התחושות הללו התחדדו כאשר אורי חזר ביום שלישי מהחדר וסיפר שרבי דוד שוב הגיע לעבודה.
"התקשרתי למשמרות הצניעות ושאלתי אותם: 'מה הוא עושה שם? למה אתם לא מקיימים את ההבטחות שלכם?'. הם הסבירו לי שיש רישום לכיתה א', אז הוא חייב להיות בעבודה כדי לעזור". לאה ביקשה מגיסה שייגש לשם, שידרוש מהם להרחיק אותו מחברתם של ילדים, אבל כשזה הגיע לחדר ואמר למנהל שהוא מעסיק רב שאונס ילדים, הם זרקו אותו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות.
פעם שלישית מול המציאות הנוראה
שום דבר לא הכין את לאה למכה הבאה. היא שוב הרימה טלפון לראש "טוהר מחננו", רצתה לברר איך מתקדם הטיפול באיש ולמה הוא עדיין מסתובב באזור החדר. אבל אז הוא אמר לה: "רבי דוד כאן, ועכשיו הוא הודה גם במעשים שעשה בעובדיה". לאה השתתקה. עובדיה היה בן שש.
"כל בוקר הוא היה בוכה שהוא לא רוצה ללכת לחדר", היא מספרת, "וכשהייתי שואלת אותו למה, הוא היה אומר: 'אני לא אוהב את רבי דוד, כי הוא חונק אותי בגרון'. התקשרתי בזמנו למנהל וביקשתי שיבדקו את העניין. אחרי יומיים צלצלתי שוב, אז הם אמרו שרבי דוד רק התלוצץ עם הילד ושהכל בסדר. עכשיו הבנתי ברגע אחד למה הכל לא היה בסדר". על הקו עדיין היה ראש משמרות הצניעות ובפיו הצעה ללאה: "רבי דוד נמצא כאן לידי והוא רוצה לבקש ממך סליחה". לאה חתכה אותו בכעס: "שלא יעז להתקרב אלי", אמרה וטרקה את הטלפון.
כשעובדיה חזר מהחדר באותו היום התיישבה לאה בפעם השלישית מול המציאות הנוראה. היא ידעה מה היא הולכת לשמוע והרגישה שכוחותיה כבר לא עומדים לה.
לאה: "מה רבי דוד עשה לך?"
עובדיה מחייך ושותק.
לאה: "תגיד לי מה הוא עשה לך!"
עובדיה : "אבל אני מתבייש".
לאה : "למה אתה מתבייש? מאמא לא מתביישים. אתה יכול לספר לי, הוא עשה ככה גם לאורי".
עובדיה : "אז שאורי יספר".
לאה : "אתה היית בתוך הבטן של אמא, אתה הכי קרוב אלי, ספר לי".
עובדיה : "אפילו אם זה חזירי?".
לאה: "כן".
האם ישבה על הספה בסלון. הילדון עמד מולה ופירט את הסיוט: "הוא לקח את מה שעושים איתו פיפי והכניס לי לפה עד לגרון, עמוק עמוק עד שנחנקתי". עובדיה התפרץ בבכי נוראי, ולאה איתו. ואז אמר לה: "אני סיפרתי לך ואת לא שמעת". לאה חיבקה אותו וביקשה ממנו סליחה. "אמרתי לו: 'אתה לא היית ברור. אמא לא הבינה אותך'. אחרי שהכל נגמר שנינו נרגענו והוא יצא מהסלון צוהל ושמח, צועק לאחיו:'סיפרתי לאמא סוד גדול'".
רבי דוד הביא מתנת פיוס - קיגל
ההקלה הילדותית של עובדיה, האושר התמים לנוכח הגילוי, הם שהביאו את לאה למסקנה כי הפעם היא חייבת ללכת למשטרה. היא ביקשה מיונתן שיחזור הביתה כדי שיוכלו ללכת יחד. לבעלה לא סיפרה, ידעה שעדיף לו להיות משוחרר מהצורך להתמודד עם הדילמה הזו וכי בעניין הזה תהיה לגמרי לבדה. היא ויונתן ישבו מול קצין החקירות וסיפרו לו את כל השתלשלות האירועים. אחרי שסיימו שאל הקצין אם קיים ביניהם איזה סכסוך והיא השיבה בשלילה. ואז לאה הציעה: "הוא רוצה לבוא ולבקש ממני סליחה, כמובן שסירבתי. אבל אני יכולה לומר שחזרתי בי, הוא יבוא, אני אדבר איתו, ואתם תוכלו להקליט את השיחה ואז לעצור אותו".
החוקרים חשבו שזו הצעה מצוינת וביקשו ממנה להתקשר אליו מתחנת המשטרה. היא חייגה לראש "טוהר מחננו", והשוטרים שעמדו על ידה הקליטו את השיחה.
לאה: "שלום. אתה יכול לעדכן אותי במה שקורה עם רבי דוד?"
איש משמרות הצניעות: "כן. הוא עכשיו אצל הפסיכיאטר".
לאה : "באילו מעשים הוא הודה?".
איש משמרות הצניעות: "הוא הודה במה שעשה ליונתן, אורי ועובדיה. אבל תשאירי את עניין המשטרה תלוי ועומד. אל תפני אליהם".
לאה : "אתה אמרת שהוא רוצה לבקש ממני סליחה, נכון? שיבוא אלי בחמש אחר הצהריים לבית של משפחת ידידים".
זה היה יום חמישי. הקצין שאל את לאה: "מתי את רוצה שנעצור אותו?". היא ביקשה: "עד שבת אני רוצה שהאיש הזה יישב בכלא".
חמש שעות היו למשטרה להגיע לבית, לאייש אותו בשישה שוטרים, להתקין מצלמות ומכשירי האזנה, להעמיד בחוץ עוד שני בלשים ליד הניידת המוסווית ולשכנע את יונתן לא להיות בבית בזמן שזה קורה. "יונתן כל הזמן ביקש לראות במו עיניו את רגע המעצר, אבל המשטרה חששה מהסיטואציה הזו, שעלולה היתה להכשיל את המבצע כולו". הפשרה היתה שיונתן יחכה בקרבת מקום, ואחרי המעצר יביאו אותו כדי שיראה את הרבלה עצור".
בשעה חמש בדיוק הגיע רבי דוד אל בית הידידים, בידו מנחת פיוס: קיגל. הוא בירך את לאה ובעלה לשלום, הניח את הקיגל על השולחן והסביר שהביא אותו לכבוד יום השנה לזכרו של הרב אור החיים הקדוש שחל היום.
"את אורי פחות אהבתי"
לאה בלעה את הרוק. המשטרה נתנה לה הנחיות מפורשות להוציא ממנו כמה שיותר פרטים על מה שעשה לילדיה, ואם אפשר גם שיודה במה שעשה לילדים אחרים. הכי חשוב, אמרו לה, לא להפחיד אותו, לא ליצור אצלו אנטגוניזם שיכשיל את כל המבצע. היא התיישבה בדיוק היכן שהורו לה השוטרים, כך שהמצלמה תהיה בזווית נוחה לצילום ולהקלטה. בעלה התיישב לצדה, בשלב הזה הוא כבר היה מעודכן בכל מה שקורה.
הרב דוד: "מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק?".
לאה : "נו, מה יש לך לספר?".
הרב דוד: "אני רוצה לבקש סליחה על שפגעתי בילדים שלכם".
לאה : "מה עשית ליונתן?".
הרב דוד: "נגעתי בו במקומות הצנועים".
לאה : "סליחה, איפה בדיוק נגעת בו?".
הרב דוד (מביט בהיסוס בבעלה של לאה): "לא נעים לי להגיד".
לאה : "היה לך נעים לעשות? עכשיו שיהיה לך נעים לדבר!".
הרב דוד: "כן, אבל לא חדרתי. לא שפכתי זרע לבטלה חס וחלילה".
לאה צוחקת צחוק מר. היא נזכרת בשיחה הזאת כמי שנזכר בכוס תרעלה שאולץ לשתות עד תומה. זיכרונות מהמעמד הזה מציפים אותה בשאט נפש, אבל היא מילאה את המשימה עד הסוף. כשהחל הרב לספר על כך שגם יונתן אהב אותו, רתחה: "אמרתי לו: 'אל תדבר אף מילה על הילדים שלי! דבר רק על עצמך!'". השוטר בחדר הסמוך, חבוש אוזניות, התכווץ בכיסא. הוא היה בטוח שהרב תכף קם ממקומו והולך. לתדהמתם הוא ישב וענה לכל שאלה שהציבה לאה בפניו.
לאה: "מה עשית לאורי?".
הרב דוד: "את אורי פחות אהבתי".
לאה : "אז לכן כל כך פגעת בו?".
הרב דוד: "גם בהסעה הכנסתי את היד שלי למכנסיים שלו, ואת היד שלו למכנסיים שלי".
לאה : "ומה עשית לעובדיה?".
הרב דוד: "את עובדיה מאוד מאוד אהבתי. כי הוא דומה ליונתן".
לאה נזכרת שהוא סיפר להם על דברים איומים שעשה לעובדיה, דברים שהילד עצמו לא סיפר להם. היא שאלה אותו "מה עוד? מה הכנסת לו לפה?".
הרב דוד הודה בכל. באופן מפלצתי אף שאב הנאה מסוימת מעצם סיפור המעשה, ואפילו הגדיל לעשות כשהודה שהתעסק עם שניים מבניה הנשואים של לאה, כשהיו צעירים יותר, ובעוד שני ילדים אחרים מהחדר. שום דבר לא הפתיע אותה. היא רק רצתה שהכל ייגמר. בעלה ישב לצדה כל הזמן הזה קפוא ומשותק. לאורך כל השיחה לא הוציא הגה. רק כשלא יכול היה לשמוע יותר את התיאורים שאל בזעקה: "למה עשית את זה לילדים שלי?".
הרב עוד הספיק לומר להם שהוא מבקש סליחה, כשלאה נעמדה במקומה ואמרה לו: "על מעשים כאלו אין סליחה. אני לא רוצה את הסליחה שלך וקח מפה את מה שהבאת". הוא פתח את הדלת ויצא. רק אז, עוד לפני שזינקו עליו שני בלשים, הבין שדיבר יותר מדי, אחז את ראשו בין שתי ידיו ועמד כך בפתח הבית. אז הביאו השוטרים את יונתן כדי שיראה בעיניו את המעצר. והוא אכן ראה כיצד תופסים את האיש, אוזקים אותו, מעלים לניידת חרף זעקות "הצילו" שלו שהחרידו את השכונה כולה, ולוקחים אותו לבית המעצר.
לאה קיבלה רגליים קרות
"כאן רק התחיל הסיוט שלי", נזכרת לאה. "בבית היתה צהלה ושמחה, השוטרים פירקו את הציוד ולא הפסיקו להגיד לי 'איזו גדולה את! איך חקרת אותו! אפילו בחקירת שב"כ לא היו מוציאים ממנו הודאה כזאת'. ואני עניתי: 'מה אתם מבסוטים? אלה הילדים שלי שעשו להם את המעשים הנוראים הללו'".
השבת הראשונה שבה היה הרב דוד עצור היתה קשה מאוד עבור לאה ובני משפחתה. הקטנים חגגו את השמחה וההקלה, אבל הגדולים ראו את החורבן וההרס שהשאיר אחריו האיש. "הילדים סיפרו לי, כל אחד בנפרד, על מה שהוא עשה להם. הם הרגישו שעכשיו כשהוא בכלא אפשר לדבר. אני בכיתי ובכיתי. התמלאתי פחדים ממה שיהיה ורגשות אשמה על מה שהיה.
חששתי שלא אצליח לטפל בהם, שלא אדע לתפקד מול כל המצוקה הזאת. קיבלתי רגליים קרות. מהמשטרה הודיעו לי כבר בחמישי בלילה שהוא נתן הודאה מלאה על כל המעשים שעשה ושעכשיו אני חייבת להגיע עם הילדים כדי שימסרו עדות שרק לפיה ניתן להרשיע אותו. הדבר האחרון שרציתי זה לקחת את הילדים לתחנת משטרה. הם כל כך קטנים. דאגתי שמא ידברו איתם אנשים שאני לא סומכת עליהם, שמא ישמעו שם דברים לא ראויים, והכי גרוע, פחדתי שיחוו שוב טראומה. הודעתי להם שאני לא מגיעה ומבחינתי שלא יהיה משפט. פשוט נגמרו לי כל הכוחות".
המשטרה יצרה קשר עם הפרקליטות ששלחה אל לאה את עו"ד טל וייסמן. השתיים נפגשו לשיחה שבה הוסבר לאם כי אם הילדים לא ייחקרו האיש עלול לצאת לחופשי. לאה השבורה אמרה לוייסמן כי אינה יכולה להתרוצץ עכשיו עם שלושה ילדים שעברו התעללות מינית בין תחנת משטרה לפקידות סעד ועובדים סוציאלים. וייסמן, נציגת הפרקליטות ב"מרכז ההגנה למען הילד" בירושלים, הציעה ללאה להגיע למקום.
לאה והילדים מקבלים עזרה
הסיפור של לאה וילדיה הוא אחד מרבים המגיעים לטיפול במרכז הייחודי להגנת הילד. אין עוד אחד כזה בארץ, אבל בשבוע שעבר אישר משרד העבודה והרווחה את הקמתו של מרכז נוסף בתוך בית החולים תל השומר, והכוונה היא לבנות עוד ארבעה.
בתוך מבנה אחד יושבים כל הגורמים המטפלים בילד שעבר התעללות, מינית או פיזית, ובמשפחתו. בנקודת המשבר הקשה הזו, רגע אחרי הגילוי הנורא של ההורה כי ילדו חווה טראומת התעללות, בדיוק שם נפגשים אנשי המרכז עם המשפחה. במבנה יפהפה שהשכיר ושיפץ הג'וינט מתרומה של גב' לין שוסטר, יהודייה אמריקנית, יושבים כל אנשי המקצוע שאותם צריכה לפגוש משפחת הילד הקורבן. פקידות סעד, חוקרת נוער, חוקרת ילדים, שוטרת, פרקליטה ורופא ילדים.
את הדגם הביא הג'וינט לארץ מארצות הברית, שם קיימים 600 מרכזים כאלו למעלה מ-25 שנה. הרציונל שעומד בבסיס המרכז מדבר על כך שלא תמיד יש בין הגורמים השונים העברה מסודרת של מידע ותיאום. וגם כשיש, זה כרוך בסרבול ובאובדן זמן יקר, שבמהלכו קיימת סכנה כי ההתעללות בילד תימשך ותוחרף. ריבוי הגורמים המטפלים, על מיקומם המרוחק זה מזה וצורת הניהול השונה, אינו מאפשר קבלת החלטות משותפת והתערבות חד-משמעית.
רויטל אלמוג, מנהלת הפרויקט מטעם הג'וינט ועמותת אשלים, אומרת כי למעשה לא מתקיים בין הגורמים דיון אפקטיבי ומסודר באשר לדרך החקירה והטיפול בילד: "זה מצב שלא מאפשר ראייה כוללנית של הילד והמשפחה, כפי שאמורה להיות כדי שיתקבלו החלטות בצוות רב מקצועי, ומכאן חשיבותו של מרכז כזה".
בשנה הנוכחית קיבל המרכז כ-750 פניות, מתוכן הגיעו פיזית למעלה מ-400 ילדים . יותר ממחציתם בגילאי חמש עד עשר. 42 אחוז מכלל הנפגעים הן בנות שהותקפו מינית ו-26 אחוז בנים, 12 אחוז הן בנות שנפגעו פיזית ו-20 אחוז בנים. הנתונים אינם כוללים ילדים שנחקרו במסגרות החינוך השונות, אלא רק את אלה שהגיעו למרכז ההגנה.
מה שנורמלי במשפחה אחת, לא נורמלי באחרת
שוש תורג'מן, מנהלת המרכז, מספרת על צוות מקצועי ומיומן שמונע על ידי תחושת שליחות וייעוד. "מגיעות הנה משפחות מרוסקות. הדבר האחרון שהן מסוגלות לחשוב עליו זה התרוצצות בין חדרי חקירות לפקידות סעד. אין להן ראש לזה ולא תמיד יש להן מושג למי פונים בכלל. אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שמשפחות רבות לא ניגשות בכלל להתלונן במשטרה ולקבל טיפול. במצב שלהן אי אפשר לצפות שיחזרו פעם שנייה ושלישית להשלמת החקירה או לכל פרוצדורה אחרת. בגלל זה תלונות רבות כלל לא נחקרו ותיקים פשוט נסגרו. פושעים הלכו הביתה כי לא היה מי שידאג לקורבנות".
בישיבת הבוקר של הצוות, מסבירה נגה לוי, פקידת סעד במרכז, מה משמעות תפקידה: "כשמגיעה אלינו אמא עם הילדים שלה, אנחנו מנסים ללמוד כבר מההתחלה איזו תקשורת יש לה איתם, איך מתנהלים הדברים בתוך המשפחה. מנהלים שיחה ראשונית עם ההורה, מבררים האם הילד משוטט באופן חופשי באינטרנט, האם הוא חשוף לתכנים מיניים בטלוויזיה ללא הגבלה, ואפילו דברים שנראים לכאורה טריוויאליים כמו מי מקלח את הילדים, האם יש מקלחות משותפות בבית, האם ההורים מסתובבים עירומים ליד הילדים, ולהפך.
התשובות לשאלות האלו לא מהוות אינדיקציה לשום דבר, כי מה שנורמלי במשפחה אחת יוצא דופן לחלוטין במשפחה אחרת. אם מגיעה הנה אישה חרדית ומספרת שהבעל שלה מתקלח עם הילדה בת החמש, מיד נדלקת אצלי נורה אדומה, מה שלא קורה אם מדובר במשפחה שאינה חרדית".
היא מספרת על נערה שהגיעה וסיפרה כי אצלם בבית כולם מאוד אוהבים מסז'. הסבתא היתה מסז' יסטית עוד לפני שעלתה לארץ ובבית כולם עושים לכולם עיסוי כל הזמן. "התמונה שהיא הציגה בפני היתה נורמלית לחלוטין, אבל אפילו היא הבינה שמשהו בכלל לא בסדר כשאחד מבני המשפחה התחיל לעשות לה דברים נוספים מעבר למסז'. מגיל 14 הוא נהג לנגוע בה במקומות שלא אמורים לנגוע בהם, גם לא במסז', אבל לקח לה שלוש שנים לאזור אומץ ולבוא ולספר על זה"
תינוקת שעברה התעללות מינית
שרשרת הטיפול היעילה של המרכז מתחילה לפעול מהרגע שהמשפחה נכנסת למקום. כל שלב, גם אם הוא נראה אגבי או לא מתוכנן, מכוון למטרה מוגדרת מראש. רבקה אליאס, אם הבית, שמקבלת את הילדים ונשארת לשמור עליהם כשההורים נכנסים לשיחת היכרות עם פקידת הסעד, קולטת כבר בדקות הראשונות את הדינמיקה בין הילדים להורים ובינם לבין עצמם.
"לפני שנה נכנסה אלינו אמא עם שני ילדים צעירים מאוד", היא נזכרת. "הבכורה, בת שנתיים ושמונה חודשים, והקטן בן שנה. מהרגע הראשון שמתי לב שהיא לא עם הילדים, התעסקה בטלפון הנייד שלה והיתה מרוכזת בעיקר בעצמה. כשהיא נכנסה פנימה לפקידת הסעד הילדה נצמדה אלי מיד, רצתה שאתן לה יד ואשב איתה".
במרכז ידעו שמדובר במקרה קשה מאוד, שכן הילדה כבר נבדקה בבית חולים והיה ברור שעברה התעללות מינית. "רק בעשרה אחוזים מהמקרים שמגיעים אלינו יש ממצאים כל כך ברורים כמו במקרה הזה", אומרת תורג'מן, "וזה היה אחד מהם. לא נותר לנו אלא להצביע על האשם במעשה. אבל התברר שהעניין לא פשוט בכלל".
הילדה עדיין לא הגיעה לשלב התפתחותי שמאפשר תקשורת ברורה איתה, מה שיצר אינספור תקלות. "היא רצתה לצאת החוצה, לשחק ולהתעסק בדברים אחרים. היא בסך הכל תינוקת", מסבירה לי בר-לוי, חוקרת הילדים במרכז. "ההתנהגות שלה הדליקה אצלי נורה אדומה. כשהיא נכנסה לחדר היא התיישבה על הכורסה הקטנה ומיד התחילה להתפשט. לא הצלחתי להבין ממנה שום דבר, בטח לא תיאור של פגיעה מינית. היא השתמשה במילים בודדות, והכי גרוע מבחינתנו, לא הצביעה על אף אדם כחשוד, לא דיברה על אף אחד שיכולנו לחשוב שהוא עשה את הדבר הנורא הזה".
בהתייעצות משותפת של כל הצוות במרכז הוחלט לשלוח אותה שוב לבדיקה, הפעם אצל ד"ר ש' בבית החולים הדסה. הוא אחד מחמישה רופאים בארץ שנחשבים מומחים בתחום התעללות בילדים, ויש לו חדר בדיקה במרכז ההגנה לילד, אבל באותו יום הוא לא היה שם ולכן הוחלט לשלוח את אליאס עם האם והילדים במונית לבית החולים.
החקירות קשות לחוקרים, והבדיקות לרופאים
אליאס היא זו שפותחת תיק בקבלה, מבצעת את כל ההליכים הפורמליים שקשורים בניירת ובתרופות, ומקצרת באופן משמעותי את ההמתנה של המשפחה לרופא. "הילדה המשיכה להיצמד אלי, משכה אותי למכונת הממתקים, ואפילו לא הסתכלה לכיוון אמא שלה שעדיין היתה נסערת. אנחנו היינו צריכים להרגיע אותה כשהתחילה לכעוס כי הרופא התעכב", נזכרת אליאס.
לד"ר ש' חשוב לשמור על חסיון שמו וזהותו, "בגלל התפקיד המיוחד שלי בבית החולים. אני לא רוצה שיראו אותי מדבר עם הורים ומיד יסיקו מכך שהילד שלהם עבר התעללות כלשהי. במקרים רבים קוראים לי מהמיון שאתבונן מהצד על ילד שהגיע לבית החולים ויש חשד שעבר התעללות. בגלל הניסיון שיש לי, אני מצליח לראות דברים שרופאים אחרים לא תמיד שמים לב אליהם, ולא הייתי רוצה שיזהו אותי ויחששו ממני".
ד"ר ש' קיבל את הילדה וביצע בדיקה כללית. "כשבודקים ילדה כל כך צעירה באיברי המין זה לא דומה בכלל לבדיקה גינקולוגית של אישה, זה משהו אחר לגמרי. אני רק מתבונן ולא משתמש בשום מכשירים", הוא מסביר ומסייג כי במקרים מסוימים שבהם חייבים לבצע בדיקה יסודית יותר, מרדימים את הילד ורק אז מקיימים את ההליך הרפואי.
"זה היה מקרה יוצא דופן", הוא נזכר. "לילדה הרכה הזו היה דימום משמעותי. לא היה לי ספק לשנייה שהיא עברה התעללות מינית. הרגשתי כאילו מישהו החטיף לי מכה. נדירים המקרים שבהם ההתעללות כה ברורה כמו שהיה כאן. הייתי מזועזע. ציירתי לעצמי בראש את הסיטואציה האיומה שהילדה הזו חוותה. ניסיתי לדמיין מה עבר עליה, כי מהבדיקה עלה שהיא סבלה פגיעה מאיבר מין זכרי באופן ודאי. הגעתי באותו יום מבית החולים אל המרכז כדי להגיד להם שדבר כזה לא ראיתי כבר זמן רב".
שאלת את הילדה מה קרה?מי עשה לה את זה,אם כואב לה?
"לא. אני מנוע מלדובב אותה. שיחה כזו עלולה 'לזהם' את החקירה שהילדה עתידה לעבור. אני עלול 'לשתול' לה בראש פרטים שלא היו שם קודם, ובחקירה היא תדבר עליהם כאילו חוותה אותם באמת".
זה בטח מאוד מתסכל. אתה נרעש ממה שעבר עליה ובאופן טבעי רוצה לדעת מה בדיוק קרה שם.
"הדברים שעוברים עלינו כאן במהלך היום הם קשים ביותר. החקירות קשות גם לחוקרים, הבדיקות קשות גם לרופאים והפגישות אינן פשוטות בכלל גם לפקידות הסעד. אלה אירועים שרודפים אותנו אחר כך גם הביתה, יום ולילה, לתוך המשפחות ולילדים הפרטיים של כל אחד מאיתנו. אנשי צוות כאן הפכו לחרדים יותר כלפי הילדים שלהם, אי אפשר שלא להיות מושפע מהזוועה".
ב-90% מהמקרים אין ממצאים ברורים
בסוף אותו יום ליוותה רבקה אליאס את האם ושני הילדים לתחנת האוטובוס, שם נפרדה ממנה הילדה בבכי גדול. "היא נשכבה על הכביש ולא הפסיקה לבכות. פשוט לא רצתה להיפרד", היא מספרת. האם הגיעה עם הילדים למרכז עוד מספר פעמים, ובכל פגישה ניסתה פקידת הסעד לדובב את הילדה באמצעות משחק עם בובות, ציורים ועבודות. הכל תוך זהירות מרבית שלא לזהם את החקירה, אך בהמון מאמץ לנסות ולקדם אותה.
ישיבות צוות קדחתניות התקיימו סביב המקרה הזה, זומנו אינספור אנשים לחקירה, אבל אף אחד מהם לא נעצר. גם היום, שנה אחרי, עדיין ניכר בצוות המרכז תסכול קשה מהמקרה. אליאס נזכרת באם, שמפגישה לפגישה הפכה להיות קשובה יותר כלפי הילדים, רגועה וסבלנית: "היא עברה כאן שינוי. זו לא המטרה של המרכז, אבל בפועל זה מה שקרה. נכון שלעולם לא נדע כנראה מי פגע בילדה האומללה, אבל לפחות היא הרוויחה אמא שיודעת לתת תשומת לב ותמיכה, מה שלא היה לה קודם".
בניגוד למקרה הזה, ב-90 אחוז מהמקרים אין ממצאים ברורים. ד"ר ש' מסביר את זה בכך שילדים רבים מגיעים לבדיקה רק אחרי שעבר זמן מסוים מהאירוע, ורקמות צעירות ממהרות להתאחות. יש מקרים של התעללות מינית שפשוט לא מותירים אחריהם שום עקבות.
עו"ד טל וייסמן, נציגת הפרקליטות במרכז להגנת הילד, מסבירה את משמעות הדברים בהקשר המשפטי: "המצב האופטימלי הוא שלכל מקרה, לכל ילד, תהיה תעודה רפואית שתצביע במדויק על ממצא פתולוגי ברור. לצערי, ברוב המקרים זה לא ככה. מעט מאוד מקרים מלווים בתעודה רפואית, מה שלא מונע מאיתנו להגיש כתב אישום. היעדר תעודה רפואית לא ימנע הרשעה".
הטרמינולוגיה המשפטית דורשת אבחנה ברורה בין מצב שבו היתה ממש חדירה לבין מצב שלא. ד"ר ש' טוען כי אין הבדל בין המקרים מבחינת הילד: "בשניהם כואב לו מאוד, פיזית ונפשית. אבל בית המשפט צריך ראיות ברורות וחותכות, שאותן אני חייב לספק". קושי נוסף שעולה במהלך עבודתו הוא הפרשנות שהילד נותן לאירוע שקרה לו: "לי לא משנה מה בדיוק קרה, אבל מכיוון שבבית המשפט על זה יקום וייפול דבר, אני חייב להבין בדיוק מה אומר לי הילד. היתה ילדה שסיפרה לי: 'הוא שם לי את הבולבול בפותה'. רק אחרי ששאלתי שוב התברר לי שהיא מתכוונת לפי הטבעת. מה שהילד חושב זה לא תמיד מה שהוא רוצה להגיד לי".
"אין בי חרטה, הייתי עושה הכל מהתחלה"
כל אנשי המרכז מכירים מקרוב את לאה וילדיה. הם הראשונים שפגשו אותה יום אחד בלבד לאחר שהשלימה את המאבק הקשה למעצרו של רבי דוד. היא היתה שבורה ומיואשת, נטולת מוטיבציה להמשיך ולקדם את החקירה. יחד איתה הם עוקבים אחרי המשפט המתנהל נגד הרב, שגזר דינו אמור להינתן ביום שלישי הקרוב, מרגישים באיזשהו אופן כי תרמו במשהו להבאתו של האיש לדין.
"אם הייתי צריכה להתרוצץ בין משרדים לתחנות משטרה לא הייתי עומדת כאן היום ערב מתן גזר דין לאדם השפל הזה", אומרת לאה. "המרכז נתן לי המון כוח להמשיך ולהיאבק. ברור לי שהייתי מוותרת על כל התהליך המסובך והסוחט ממילא, גם בלי המכשולים שבהם אני נתקלת כאישה חרדית. הוא היה מסתובב בחוץ, כשבקשת הסליחה שלו היא התשלום היחידי ששילם עבור הפשעים שלו, כפי שנהוג בציבור החרדי ובהמלצת הרבנים.
אני קיבלתי את יונתן שלי בחזרה. יש לי היום ילד מקסים ורגוע, כי האדם שהתעלל בו עצור בכלא ולכן הבן שלי בטוח היום שאף אחד לא יפגע בו. אני יודעת שיש רבים כמוני בעדה החרדית שלא מעזים להתלונן. הם מפחדים שהחשיפה תפגע להם בשידוך והם ייפגעו פעם נוספת. אין בי חרטה ולו לרגע על מה שעשיתי. הייתי עושה הכל מהתחלה, אבל מדינת ישראל דואגת רק לנאשמים. יש להם קורת גג, בגד ללבוש, מזון לאכול ואפילו טיפול נפשי שהם מקבלים בבית הסוהר. ואני וילדיי? כלום. אני ניצבת היום בפני שוקת שבורה. אין לי כסף לממן את הטיפול הנפשי בילדים. רק הטיפול ביונתן, הבכור, עולה לי 1,400 דולר בחודש.
כדי לממן גם את האחרים איאלץ כנראה למכור את הדירה שלנו. מדינת ישראל עושה טעות גדולה בכך שאינה מגישה סיוע לנפגעים, כי כך היא תגדל ביודעין דור נוסף של פוגעים. את מעמדי בעיניי הרבנים כבר איבדתי, אבל אני יודעת שאחרים סובלים ושהם לא יהיו מסוגלים להקריב כל כך הרבה כפי שאני הקרבתי".